30 באפריל 2015

על חבשושית יומרנית וחילוץ מהאוורסט עם לקח חשוב

בכלל לא תכננתי לטפס על האוורסט בנפאל.
הסיבה היחידה שהגעתי לשם הייתה כי פגשתי בהודו במהלך חג ה"הולי" שני בחורים שוודים נאים וחביבים שהציעו לי להצטרף אליהם למסע המאתגר. ואני לא נוהגת לסרב להצעות מפתות שכאלה...
השוודים ואנוכי - מכוסים בצבעים בחג "ההולי" 




האמת, לא ידעתי הרבה על היעד. ידעתי שהטיפוס אל פסגת האוורסט, ההר הגבוה בעולם, היא משימה למשוגעים לדבר אבל השוודים הרגיעו אותי ואמרו כי במדריך ה"לונלי פלאנט" (בשוודית...) נכתב כי מדובר בטיפוס של 6 ק"מ ביום בעליה מתונה יחסית. אחרי שלא הפסקתי להתרברב, כחיילת משוחררת מצה"ל, על יכולותיהן המופלאות של הנשים הישראליות - היה מאוחר מדי לסגת וכך מצאנו את עצמנו טסים לקטמנדו ומטפלים בכל הדרוש לטרק: ויזה, אישורי טיפוס והשכרת ציוד מקצועי.

אישור הטרק לאוורסט
כדי להפחית את הסיכוי למחלת גבהים, החלטנו לא לטוס ישירות אל אמצע המסלול, כפי שעושים מטפסים רבים, אלא להתחיל את הטיפוס בהדרגתיות ממורדות ההר מהעיירה ג'ירי (JIRI), מה שהוסיף לטרק שלנו עוד שמונה ימי טיפוס. 

פנצ'ר בגלגל בדרך - הנהג הלך ברגל אל הכפר השכן להביא גלגל חלופי
נראה היה כי ההגעה לנקודת ההתחלה היא החלק המסוכן ביותר במסע.
נסיעה בת 12 שעות באוטובוס מקומי, עמוס לעייפה בנוסעים, מטען ובעלי חיים, אשר עולה בגניחה במעלה הכביש הצר והמתפתל, כששלדי האוטובוסים המוטלים בתחתית התהום הפרושה בצד הדרך משמשים לנו כתזכורת לסכנת הנפשות הפוטנציאלית.

בתוך האוטובוס
במהלך הנסיעה אנו שומעים מדי פעם נקישות על הדופן האוטובוס, וכשאנו שואלים לפשר התופעה מסבירים לנו כי הנהג, הישוב בצידו הימני של האוטובוס, אינו יכול לראות מתי גלגלי האוטובוס (הנוסע בנתיב השמאלי) מתקרבים לשולי הדרך על פי תהום, ולכן "תצפיתן" מקומי מסמן בנקישות על הפח לנהג כי עליו לחזור למרכז הדרך. מיותר לציין שמאותו רגע ועד הגעתנו אל היעד ישבנו בדריכות שיא כדי לוודא שהנהג לא מפספס, חס וחלילה, את קולות הנקישות.   

כתרמילאים בעלי תקציב מוגבל (מאוד) החלטנו לוותר על השכרת שירותי סבל לציוד (פורטר) וכל אחד מאיתנו העמיס על גבו תרמיל קטנטן במשקל של 25 קילו.  יומרני - כבר אמרנו?
כך, עמוסי ציוד ועתירי אופטימיות, הצטלמנו בגאווה ביום הראשון לטיפוס, ויצאנו לדרך!

היום הראשון לטרק - מחייכים מלאי אופטימיות
מהר מאוד גיליתי את גודל הטעות...
כבר בשעות הראשונות דשדשתי מאחור, סמוקת פנים ומתנשפת, כשאני מנסה להדביק  במאמץ רב את שני השוודים המדלגים כאיילות במעלה השביל התלול. לאחר שש שעות מאומצות כבר לא היה לי נעים לעכב אותם בטיפוס ולכן נפרדנו בידידות, כשהם מותירים אותי מאחור עם מפת המסלול ושואטים הלאה לפסגה. 
























הגאווה שלי לא אפשרה לי לוותר ולרדת חזרה לנקודת ההתחלה וכך המשכתי לטפס לבד, ללא הכנה או ידע מוקדם, עם תקציב זעום שבקושי הספיק לארוחה ביום, ו-25 קילו על הגב. את הבעת הסבל שניכרת על הפנים שלי אי אפשר להחמיץ....

חבשושית אומללה
אחרי מספר ימים של טיפוס איטי (מאוד!) במעלה ההר, אני מגיעה לאחת מנקודות הצ'ק פוינט בדרך. זוהי עמדת רישום, למעשה סככה קטנה, ובה ספרון שבו חותמים את שמכם והמועד שבו עברתם בנקודה זו  על מנת לסמן ציון דרך אחרון במקרה שתיעלמו.... אני חותמת את שמי ורואה כי כמה מספר דקות לפניי עברה שם ישראלית בשם רותם. אני מדביקה אותה בדרך ואנחנו ממשיכות במסע יחד, חולקות שעות ארוכות של טיפוס מפרך.  
מסלול הדרך בהרי ההימאליה
באחד הימים בשעות אחר הצהרים, מעט לפני שאנו מגיעות סוף סוף אל הכפר שבו אנו אמורות ללון, מזג האוויר משתנה במהירות ותוך דקות ספורות ערפל סמיך יורד על ההר ומקשה עלינו לראות את השביל הצר המתפתל על סף התהום. אנחנו מתקדמות באיטיות, צעד אחר צעד בתוך הערפל שנראה כמו קיר לבן, ולבסוף מגיעות בשלום לכפר לוקלה (LUKLA), הממוקם בגובה של למעלה מ- 2000 מטר.



אנחנו מתמקמות בלודג' בכפר ומבינות כי מסוכן מדי להמשיך לטפס בתנאים אלו ולכן נאלצות לחכות. יום רודף יום ללא כל סימן לשינוי במזג האוויר. בכל בוקר אני מתעוררת ומציצה החוצה מלאת ציפייה ושוב מתאכזבת לגלות שאנחנו עדיין שקועות בענן ערפל סמיך שלא מאפשר לראות מטר קדימה.

ההמתנה הממושכת, ללא כל אפשרות לצאת מהלודג', הופכת אותנו קצרות רוח ואנו מחליטות להפסיק את הטיפוס שהפך לסיוט ולחזור לקטמנדו בהליקופטר, שהוזמן על ידי מטפסים אחרים שנתקעו גם הם במזג האוויר הקשה. אבל איך נעלה למסוק אם אין עלינו מספיק כסף לחילוץ?  
זה השלב שבו גיליתי לשמחתי שאמא שלי "הרחיבה" טרם הנסיעה ומבלי שידעתי את ביטוח הנסיעות המינימלי שרכשתי ואפשרה לי לעלות על המסוק המדובר. 
בעל האכסניה הנפאלי אישר בחיוך שנוכל להצטרף לטיסה, אבל בתנאי אחד: המסוק יוכל לאסוף אותנו (ואת שאר המטפסים שנתקעו בדרך) רק לאחר שהערפל הכבד יתפזר...  נהדר!  נשארנו באותה נקודה.

בוקר אחד זה קרה! העננים החלו להתפזר ופינו את מקומם חזרה לנופים ההרריים עוצרי הנשימה.
מרחוק שמענו את קול המסוק מהדהד ומתקרב אלינו.


אני לא יכולה לתאר לכם את הרגשת האושר שהציפה אותי, כשראיתי אותו נוחת ב"שדה התעופה" המקומי: מישור קטן על צלע ההר. 


לא היו צריכים לקרוא לי פעמיים. כבר הייתי מוכנה, ארוזה ועטופה היטב - רק חיכיתי לעלות על המסוק ולטוס משם, תרתי משמע.

ארוזה, עטופה  ומאוד מוכנה לעלות על המסוק
לאחר ששאר המטיילים עלו על המטוס, חילקו לנו צמר גפן וסוכריות, להמתיק את הרגע ובעיקר לעזור לנו בלחצי ההמראה באוזניים, ואנו עולים לאוויר. 

אני ורותם מאושרות במסוק בדרך חזרה לקטמנדו
מוצפת בתחושת הקלה, יכולתי ליהנות כעת מהנופים המרהיבים שנשקפו ממרומי המסוק ונשבעתי לעצמי שעולם לא אצא למסע ללא הכנה מוקדמת ומקיפה: ללמוד ולהכיר היטב את היעד, לנסוע עם ציוד הולם, תקציב מתאים, ובעיקר להתנהל באחריות ובטיחות זהירה. 

לעוד סיפורים והרפתקאות שלא סופרו מעולם - מוזמנים להציץ בהרצאה "חבשושית כובשת עולם!" 


ילדה נפאלית באמצע הדרך לפסגת האוורסט


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה