29 במאי 2016

פרידה מהאיש שאיפשר לאבנים לשיר...

"פינוצ'יו שולה נפטר!" - ההודעה שנשלחת מחבריי בסרדיניה מהבהבת על צג הנייד שלי שוב ושוב בשיאו של מסע הצילומים בסין ואני פשוט קופאת במקום.  
"זה לא יכול להיות!" אני נכנסת בחרדה לאינטרנט ומגלה לצערי את האמת המרה. ועדיין זה לא נתפס...
האיש המיוחד הזה - הסוער, היוצר והיצרי, הנועז ושובה הלב שחי במלוא התשוקה - איננו עוד!



את פינוצ'יו שולה (Pinuccio Sciola) או פינוצ'יו, כפי שקוראים לו כולם בפשטות - פגשתי לראשונה לפני שלוש שנים בכפר הולדתו סן ספרטה, בו חי ופעל רוב חייו.
למרות שמדובר באחד מהאמנים המפורסמים באיטליה וללא ספק האמן החשוב ביותר בסרדיניה, כאשר אני מגיעה לראשונה אל סדנת העבודה בחצר ביתו אני מופתעת  לגלות עד כמה הוא נותר פשוט ונאמן לעצמו. ברגליים יחפות לבוש בפשטות בבגדי עבודה כחולים וללא מניירות וגינונים - הוא ניצב בין יצירותיו ומאזין בקשב לאחד מן האורחים הנכבדים הלבושים בקפידה שבאו להתרשם מאומנותו.


למרות שאינו גבוה, יש לו חזות של שחקן קולנוע עם תווי פנים חזקים, רעמה כסופה ומבט ישיר ומלא תבונה שמכה בך בכחול עמוק. העיניים הכחולות עזות המבע משירות בי מבט ואני מזהה בהן ניצוץ שדוני של ילד סקרן. זה מוזר אבל אני מרגישה כאילו כבר הכרנו פעם, למרות שלא נפגשנו מעולם. מין חיבור בממד אחר, כזה שאינו קשור לשפה או לזמן או לחיים עצמם.


הוא לוחץ את ידי בחוזקה ואני מרגישה את אותה נבלעת בידו עצומת הממדים. כיאה לפסל אבן - כפות הידיים שלו מחוספסות, גסות כמו של עובדי האדמה ורועי הצאן של סרדיניה. אני בוחנת את כף ידו בהתפעלות ומבקשת לצלם אותה והוא בתגובה, צוחק ומוביל אותי אל קדמת הבית. שם, מונחת לה ערימה של כפות ידיים חצובות בסלע, שהכין כהעתק מדויק של כף ידו עצמו.


"העבודה האינטנסיבית על פסלי האבן שוחקת את כפות  ידיו" מסביר לי באנגלית ידידי דניאל  "וזוהי דרכו המיוחדת של פינוצ'יו להנציח את תוויהן".

הוא שב אל האורחים ומניח לי להסתובב בחופשיות ב"גן הצלילים" (Giardino Sonoro) הסמוך לסטודיו. שם בחלקת אדמה אדירת ממדים, בין עצי זית ותפוז, פזורים סלעים מפוסלים מרשימים שמזכירים לי את המנהירים הקדומים שנתגלו ברחבי סרדיניה.


יצירות האמנות שלו מבטאות בעוז את אהבתו לסרדיניה - את החיבור הגאה לאדמה, לנופים הטרשיים, לאבנים מלאות העוצמה ואל המסורת הקדומה מלאת המסתורין של האי בו נולד וחי. כמו פסלים פרימיטיביים אדירים ששומרים על מעטפת חספוסם הטבעי אשר מדגישה את החריצים הדקים המדויקים שנחצבו בהם כדי לחשוף את כברם.

האבן עבור שולה אינה חומר דומם אלא בעלת נשמה עתיקה הטומנת בחובה את זיכרון היקום. הוא בוחר בקפידה כל אחת מהאבנים הענקיות - חש כל אבן ומחפש בה את תחושת החיבור כמו גבר שתר אחר ניצוץ של אהבה ממבט ראשון. אחר כך הוא מגלף אותה באהבה, חוצב דרכו פנימה, חודר אל בשרה, חושף את נשמתה וכך משחרר מתהודתה הפנימית  צלילים שמימיים מעולם פראי וקדום, שהיו עד אז כלואים בתוכה.


הוא אינו מקיש על האבן בחוזקה כדי ליצור את הצליל אלא מחליק על פניה אבן נוספת בעדינות רכה מלאת קשב ובריכוז עמוק. הוא מרגיש אותה, את הוויברציות בתוכה וממש גורם לה לשיר...


"האבן, החומר העתיק ביותר בכוכב שלנו, חיה בטבעיות עם אלמנטים יסודיים כמו הרוח, המים והאש. לכל אבן קול משלה - לאבן הגיר יש צליל נוזלי, חותם של המים שזרמו בה והתאבנו ואילו הבזלת הוולקאנית שנוצרה מהרי הגעש חיה עם האש ומעבירה את צלילי העומק של כדור הארץ".

ככל שאני מכירה אותו יותר אני מגלה עד כמה הוא אמן יוצא דופן: גבר בעל נפש סוערת ודמיון ללא גבולות ויחד עם זאת אדם שמחובר בעוצמה אל האדמה, אל הארציות והפשטות.

בביקור אחר, בעיצומו של החורף - אני מצלמת את הגן ששינה פניו וכוסה בצמחייה ירוקה הפולשת לחריצי הפסלים ואת עצי התפוז הכורעים מעומס הפרי. הוא מהלך בשקט לצדי, נהנה מן האוויר הקר ובוחן בהרהור את הפרי חש את קליפתו בידו, מקרב אותו לאפו ומריח את ריח ההדר. אחר כך אנחנו חולקים את פלחי הפרי העסיסי בינינו בלי להכביר במילים – ברגע משותף של נהנתנות פשוטה מן הטבע.




כאשר ביקרתי בביתו לא הופתעתי לגלות עד כמה הוא מסמל את שולה עצמו: הבית הצנוע שבו הוא חי אשר נדמה כי דלתותיו תמיד פתוחות לרווחה, הריהוט הפשוט שאין בו כל יומרנות מלבד נוחות ביתית עוטפת וכמובן - שולחן היצירה שמקדם את פני כל מי שנכנס אל הבית ובדומה לפינוצ'יו– הינו כאוטי וסוער מלא זיכרונות ורסיסי השראה. זהו משטח עץ ארוך עמוס לעייפה בספרים, קטלוגים, גזרי עיתונים וניירות עליהם רשם בחופזה בכתב ידו, צילומים, מזכרות וכל מה שמעורר את דמיונו וחדוות יצירתו.



במטבח הקטן, נופלת קרן שמש אחרונה על התפוזים שנקטפו לא מכבר בגן ופינוצ'יו מכין בספונטניות ארוחת ערב מאולתרת פשוטה ועתירת טעמים שממצה את הטעמים של סרדיניה: לחם פרוס בפרוסות עבות, מעט גבינת פקורינו, פלפלים כבושים ממולאים טונה בצנצנת של שמן זית, פסטה ברוטב פשוט וסלט מלון ומלפפונים שמפתיע אותי בטעם פרשי וקליל ולקינוח הוא חותך פרוסות מלון מתוק ועסיסי ומשדל אותי לאכול. רק עוד אחד....


הוא גבר כריזמטי כובש שמקסים את הסובבים אותו, ביניהן לא מעט נשים, והוא יודע את זה...
אבל התשוקה הגדולה של חייו מוקדשת לאבן. 
אני מעניקה לו בגאווה ספר צילום שמתעד את נופיה של ישראל, שרבים מהם מזכירים את נופיה של סרדיניה והוא מביט מוקסם, מלא השתהות כילד – בוחן את סלעי הבזלת של רמת הגולן, את נציבי המלח בים המוות ואת אבני החול הצבעוניות במכתש תמנע.


בביקור האחרון שלי אצלו, הוא מזמין אותי אליו לטקס האש. השקיעה יורדת על האי הפראי, מלטפת את פני הסלעים הפרימיטיביים וצובעת אותם בגוונים חמים והם משנים אט אט את צורתם וצבעיהם עם האור המוטל עליהם.


"האבנים משתנות כל הזמן. תחת אור השמש הזורחת או השוקעת, תחת אור הירח. במגע האש או המים"

כשהחשיכה יורדת על הגן, הוא מדליק אש במרכזו של מעגל אבנים ענקיות וכשהיא מתלקחת הוא מנחה אותי להביט בלהבות דרך חריצי הפסל. עיניו נוצצות מול הלהבות כאילו אנחנו שותפים לטקס פאגאני קדום. הוא מבעיר ענפים דפנה יבשים שמתפצפצים בקול ומניף אותם מעלה מטה כשהוא מחייך "זה שמניזם טהור", הוא אומר בלחש ועוקב מעלה אחר הגיצים העולים השמימה כמו רסיסי כוכבים....



"אנחנו רק עוברי אורח על האדמה הזו והחיים שלנו לעומת הזמן של האבנים, הם הרף רגע.
כל שאנחנו מרוכזים בו הוא להיעלם ואם כולם ילמדו לאהוב את   הזמן שלהם כאן - הם יחיו טוב יותר, עם פחות חרדה ויותר קלילות. 
מודעות ברורה על מותך שלך- עוזרת לחיות טוב יותר . זה יגרום לנו לאהוב את הזמן שלנו"  
                                                                                                                  (פינוצ'יו שולה)

מוקדש באהבה רבה לתומאסו, מריה, מירקו ולורנצו הקטן. 

8 תגובות:

  1. מדהים רווית, פשוט מדהים בכמה תשוקה כתבת את האיש! תודה שהכרתי אותו דרכך ומצטערת איתך על האובדן.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, רבקה. זה קצת מנחם אותי לדעת שהצלחת לפחות להעביר את הקסם של האיש. לא הכל התפוגג.....

      מחק
  2. תודה רבה על הסיפור המרגש והמדהים, גרמת לי לניצוץ בעיניים, ומצטערת על מותו של האומן פינוצ'יו.

    השבמחק
    תשובות
    1. כל כך שמחה לשמוע שזה נוגע באנשים, למרות שלא הכירו אותו אישית. תודה לך על התגובה המרגשת...

      מחק
  3. מקסים כל כך, הסיפור, האיש והיצירות שלו.. כל כך יפה, תודה שכתבת.
    אני מאד אוהבת אבנים, מילדות :)

    השבמחק
    תשובות
    1. אם כך, סרדיניה הוא האי בשבילך... הרבה תעלומות עתיקות של תרבויות קדומות, קברי ענקים, בתי פיות ואבני פריון מסתוריות. וזה מבלי לדבר על למעלה מ-8000 נוראגה תילי אבן שנבנו ברחבי האי... מומלץ בחום!

      מחק
  4. איש מרתק. והצילומים שלך בהחלט מצליחים להעביר עוד מהאיש לצד המילים.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, זה ממתיק מעט את האובדן.

      מחק