22 באוגוסט 2016

איך אושפזתי בבית חולים סיני וגיליתי את המלאך השומר שלי....

זהו היום הראשון שלי בדאלי (Dali) עיירה קטנה על שפת אגם ארחאי, שכיכבה בעבר כמעוז התרמילאים של חבל יונאן.



אני משוטטת להנאתי במדרחוב ולפתע מבחינה בין דוכני הרחוב במשהו מוכר שמזכיר אגרול וכולל את כל המרכיבים שאני אוהבת: בשר, מעט ירקות ונבטים, סויה, בוטנים והרבה רוטב חריף...
"סוף סוף משהו אכיל, מוכר וטעים!" אני צוהלת אחרי שלושה שבועות של התמודדות קולינרית מאתגרת במיוחד.... 



אני מצביעה בחיוך כמסמנת "רוצה גם מזה!" וחיש קל מכינות ידיים מיומנות את המנה וכל התענוג הזה צרור בנייר אורז דקיק ומגולגל בזריזות לכדי רול מעורר תיאבון.


בלי להסס אני נוגסת במלוא הפה ומקבלת צריבה מחריפות המנה. (תראו את העיניים שלי!)


כדי לא לבייש את הפירמה (100% תימניה...) אני מסיימת את המנה עד תומה, מנגבת את אגלי הזיעה והדמעות ומבקשת כוס מים לכבות את הבעירה.

 *  *  *
שלוש שעות אחר כך אני שוכבת על המיטה באכסניה וכאבי הבטן העזים הולמים בי בעצמה. 
אני עוד לא בטוחה אם כל זה באשמת החריף אבל כשאני מתחילה להקיא ללא הפסקה אני מבינה שיש כאן בעיה.
ככל שהזמן עובר - המצב רק הולך ומחריף וכאשר אני לא מצליחה לקום בעצמי מהמיטה צוות האכסניה מחליט לפנות אותי לבית החולים הקרוב שנמצא בדאלי העתיקה. הם נושאים אותי מתפתלת מכאבים למונית ואחת העובדות המקומיות, ננסי שמה, מתנדבת ללוות אותי כדי שלא אשאר לבד במצבי זה.


השהות בחדר המיון הסיני היא חוויה מטלטלת בפני עצמה ושונה מאוד ממה שאנחנו מכירים במערכת הרפואית בארץ. עזבו את הציוד המיושן, את ההיגיינה הלקויה בלשון המעטה ואת העובדה שאפילו השירותים הם "בול פגיעה" וריחם נישא למרחוק. חלק מהחולים ומהמבקרים מעשנים ללא הפרעה מול עיני הצוות ותחת השלטים האוסרים זאת במפורש - וזו רק ההתחלה...


גם כאן, מסתבר, אף אחד לא דובר מילה באנגלית: לא הרופאים או הצוות הרפואי ובוודאי שלא מי מהמטופלים. אני מודה לאלוהים ששלח לי את ננסי ובזמן שאני יושבת הלומה, חיוורת ומתפתלת מכאבי תופת היא דואגת עבורי לכל מה שצריך: היא מטפלת בתהליך הרישום לבית החולים, מטפלת עבורי בתשלום, מתרגמת ביני ובין הרופא בעת הבדיקות ואפילו מחזיקה לי את היד בבדיקת הדם כאשר אני לרגע מפחדת כמו ילדה קטנה.



לרוב אני מחשיבה את עצמי חזקה, מלאת תושייה ועצמאית אבל זו הפעם הראשונה אי פעם בחיי שהובהלתי לבית חולים ובסיטואציה כזו - כשאת לבד, סובלת וחסרת אונים במדינה זרה שלא בדיוק מצטיינת בקידמה וללא אפשרות להבין את השפה - את מבקשת וצריכה את כל העזרה והתמיכה שאפשר.


לאחר שעה מגיעות תוצאות הבדיקה (בסינית כמובן!) וננסי מתרגמת לי בעזרת הטלפון את האבחנה: "גסטרואנטריטיס אקוטי" ובעברית – דלקת מעיים חריפה.

זה הרגע שאני מקללת את הגרגרנות שלי ובעיקר את החיבה הרבה למאכלי רחוב מלאי תעוזה.  
בשל ההקאות המרובות הרופא חושש מהתייבשות ואני זוכה בלא פחות מארבעה (!) עירויים אדירים, שמוחדרים אליי לווריד בזה אחר זה. בנוסף, אני מצוידת בשלל כדורים מסתוריים (הכל בסינית, כבר אמרנו?) ומצווה ליטול 28 מהם מדי יום (!) במשך עשרת הימים הקרובים. 


















קרוב לתשע שעות אנחנו יושבות בחדר המיון הסיני כשהאינפוזיה מטפטפת לי באיטיות משוועת לווריד. כשהשעות נוקפות אני מבקשת ממנה ללכת לישון, מודעת לעובדה שהיא צריכה לעבוד למחרת בבוקר ובמקום זה היא עוזרת לי על חשבון זמנה הפרטי.

היא מסרבת בתוקף להשאיר אותי לבד בבית החולים ולא משה מצדי ואני, מפצירה בה לפחות לנוח עד שנצא. לשמחתי היא מסכימה לקחת תנומה קצרה על הכיסא לידי. ואני מביטה בה והלב שלי מתרחב מלא הכרת תודה...


כשהשחר עולה אנחנו יוצאות לאיטנו מבית החולים כשהיא תומכת בי בסבלנות. 
אני מביטה בה, באישה הצעירה הזו שעד לפני כמה שעות היינו זרות זו לזו, ומבינה שלפעמים דווקא במקום שאתה הכי פחות מצפה, בצד השני של העולם, בתרבות זרה לחלוטין ובסיטואציה קשה - דווקא אז אתה מגלה את הטוב האנושי שקיים בעולמנו. 

אלו רגעים נדירים בהם כל ההבדלים נעלמים. זה אדם מול אדם, בחיבור מלא חמלה ואנושיות. 


אז תודה לך, ננסי, המלאך השומר שלי, על שיעור חשוב בנדיבות ואנושיות חוצת גבולות ותרבויות. מבטיחה להעביר את הטוב שלך הלאה לאחרים.... 

10 תגובות:

  1. רוית, קראתי את הפוסט הזה בנשימה אחת, מצד אחד חוששת לך מצד שני אני כבר יודעת שכבר הכל בסדר עובדה את כאן כדי לכתוב ולספר, אבל המתח שיצרת בקורא - נפלא. הסיפור האנושי של ננסי ועזרתה זה באמת משהו להוקיר. אין ספק שזו חוויה מטלטלת.

    השבמחק
  2. רחל, זו הפעם הראשונה שהרגשתי חוסר אונים מוחלט, ואני מחשיבה את עצמי טיילת אמיצה ובעלת תושיה. ודווקא ברגע החלש הזה גיליתי משהו מלא עצמה בלתת אמון ולהישען על מישהו זר ולסמוך עליו בלב שלם. אני חושבת שזה גרם לי להתייחס אחרת גם לאחרים.

    השבמחק
  3. כל כך מרגש...שתמיד יהיו בדרכך אנשים טובים!

    השבמחק
  4. ממש מרגש. טוב לשמוע שהרגשתך השתפרה. מצטרפת לברכתו של האנונימי ומוסיפה שלכולנו יהיו תמיד בדרך אנשים טובים וגם אנחנו נהיה טובים בשביל אחרים.

    השבמחק
  5. רווית - קודם כל תתחדשי על הפנים החדשות!
    מפחיד הסיפור שלך. לא פעם קרה לי דבר דומה אבל תמיד בארץ מערבית עם שירותי רפואה מודרניים שלשמחתי לא נזקקתי להם.... מאוד מפחיד התיאור שלך ואני שמחה שיצאת בטוב ושאת כרב אחרי הכל. ואיזה מזל שהיתה לך ננסי!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, רבקה. מקווה שלא אצטרך לעבור דבר כזה שוב. נראה לי שעכשיו הבטן שלי קצת יותר חסינה.

      מחק
  6. ממש פוסט מרגש! ותודה שהזכרת לי להיזהר ממטעמי הרחוב...

    השבמחק
    תשובות
    1. להיזהר - כן, אבל לא לוותר על האופציה המדהימה הזו.
      אחת הדרכים האהובות עליי להכיר תרבות מקרוב.

      מחק
  7. מרתק רוית חוויה לא נעימה ובכל זאת חווויה!

    השבמחק
  8. איזו התנסות ואיזו חוויה! מקווה שאחת ואחרונה....
    וכן, כשיש לידך מענטש אמתי - איכשהו הכל מסתדר...

    השבמחק