11 באפריל 2018

על עוגה הולנדית קטנה שמסתירה סיפור מרגש של תקומה

אני יושבת בבית הקפה בכיכר המרכזית של זיריקזיי, עיר שמורה מימי הביניים, הממוקמת על אי בחלקה הדרומי של הולנד.


השמועה אומרת שעוגת "קונקורדיה", הנושאת את שם המקום - היא חוויה שאסור להחמיץ ואני ממתינה לה בציפייה בזמן שאני נהנית מקרני השמש הנעימות ומהאווירה השלווה במקום. 


עד מהרה נוחתת על שולחני פאר היצירה: עוגת קרם מרובת שכבות ועתירת קלוריות. נראה שהז'אנר הזה של העוגות פופולרי כאן מאוד אבל אני פחות מתחברת למתיקות המרוכזת והקרמית.  


כשהמלצר החביב מבחין שאני קצת מתקשה, הוא מציע לי לנסות במקום מאפה פשוט יותר ומגיש לשולחן בולוס או "עוגה יהודית", כפי שמכנים אותו כאן.


אני מרימה גבה כשהוא נוקב בשם אבל כשאני נוגסת במאפה הספירלה המתוק והדביק עם טעמי הקינמון העדינים, עולים בי זיכרונות מוכרים של חלה מתוקה של שבת...

אז מה עושה פה "עוגה יהודית"? ואיך הגיעה דווקא לכאן, מחוז שכולו איים שכוחי אל וסחופי רוחות בדרום הולנד?

התשובה טמונה בשם. 
מקור השםbolus  אינו הולנדי אלא יידיש!
זוהי צורת הרבים למילה bollo "לחמנייה" בספרדית: או bola שמשמעו "כדור". 

מסתבר שמאפים אלו הגיעו לזיילנד בסוף המאה ה-15 ע"י יהודים שנמלטו מספרד ופורטוגל לאחר גירוש ספרד. 
המאפה היהודי הפשוט השתלב בטבעיות במאפיות המקומיות ובמרוצת השנים אף הפך למאפה ההיכר של זיילנד, המחוז ההולנדי בו מצאו היהודים מקלט. 

למתכון בולוס - "עוגה יהודית" - מאפה קינמון Zeeuwse bolussen

אופה מקומי בזיילנד, עם המאפה שהפך לסמל ההיכר של המחוז.   התמונה מאתר המחוז 

אני מופתעת לגלות כי כאן, בזיריקזיי המבודדת, חייתה בעבר קהילה יהודית, ועתה, אני נחושה לגלות עדויות נוספות לקיומה, ובעיקר סקרנית לדעת מה עלה בגורלה...

בבית העירייה מפנים אותי לרחוב הסמוך, שם בכתובת Meelstraat 55 נותר בית-הכנסת של הקהילה היהודית בעבר. כאשר אני מגיעה לרחוב איני מוצאת דבר מלבד שורת בניינים רגילה. 


אני בוחנת את הבניין האדמדם, מחפשת רמז כלשהו או סימן... שום דבר.


רק כשאני נושאת עיניי מעלה אני רואה זאת ונשימתי נעתקת: שבשבת בצורת אריה (סמל המחוז) האוחז בידיו מגן דוד


הלוחית על הקיר מפרטת כי בית כנסת זה נחנך בשנת 1825 והיה פעיל קרוב למאה שנה. כיום המבנה משמש כבית מגורים ורק השבשבת שנותרה על הגג, מספקת עדות לשימושו הקודם.

מציאת בית הכנסת מוכיחה לי כי הקהילה היהודית שהגיע לכאן במאה ה-15 המשיכה להתקיים גם במאה ה-19 וקיימה חיים דתיים פעילים  לפחות עד תחילת המאה ה-20.

"אם היו פה חיים - חייבים להיות גם מתים" - אני אומרת לעצמי בציניות ואכן מגלה שקהילה זו הותירה אחריה בית קברות יהודי. מצוידת בכתובת אני מגיעה למקום בו בית הקברות אמור להימצא ומגלה להפתעתי שהוא ממוקם בלב שכונת מגורים. נראה שאף אחד מהתושבים לא יודע כלל על קיומו. חלקם אפילו שולחים אותי בתמימות לבדוק בין המצבות בבית הקברות הנוצרי הסמוך...

אחרי חיפושים ארוכים אני מוצאת את בית הקברות חבוי בקצה שביל בין בתי מגורים, כשמגן הדוד על שער הברזל מספק רמז יחיד למה שנמצא אחריו. 


משני צדי השער כתובות בעברית, שספק אם מי מהשכנים המקומיים יודע לקרוא את תוכנן.



שער הכניסה סגור במנעול ואני ממתינה לנציג העירייה שנשלח לפתוח את המנעול, שנראה שלא נפתח זמן מה.... כשהוא מגיע הוא מתנצל בפניי ומסביר: "אנחנו נועלים את המקום כדי למנוע מהילדים לשחק כאן..."
אני פוסעת פנימה אל הבועה הפסטורלית שכולה שלווה ומבינה את המשיכה של הילדים אל הגן הקסום, אי של שלווה עתיר צמחייה וירק המנוקד במציבות אבן מסתוריות...


בית הקברות המטופח מתוחזק בקפידה ע"י המועצה המקומית. הוא הוקם בשנת 1799 וכולל 21 מציבותאני מהלכת בין מציבות האבן העתיקות הכתובות בעברית וצמרמורת חולפת בגופי. 


רוב התאריכים על המציבות מתחילים מאמצע המאה ה-19, כשהמציבה האחרונה במקום היא משנת 1941.... אני מזיזה מעט את נר הנשמה ממקומו כדי לחשוף את השם המלא: רגינה וילקס-גרס. 


אני יוצאת מוטרדת מבית הקברות בידיעה שהסיפור הזה לא נגמר, עד שלא אדע את כולו. 

בארכיון המקומי אני מגלה מה עלה בגורלה של הקהילה בתיאור קר ותמציתי:
"יום שלישי, 24 במרץ 1942- האזרחים היהודים הבאים נלקחו ע"י הכוחות הכובשים:" 
ומתחת מצוינים 21 שמות.

כל הקהילה היהודית גורשה ביום אחד.



עת הייתה הולנד תחת הכיבוש הנאצי, רוכזו כל תושביה היהודיים של העיר, 21 במספר וגורשו לאמסטרדם ומשם לפולין אל מחנות ההשמדה. 
מדי שנה, ביום הגירוש, 24 במרץ, עורכים תלמידי בית הספר בזיריקזיי צעדה שקטה לאנדרטה צנועה שהוקמה ל"זכר תושבי העיר היהודים שגורשו, ומעולם לא שבו". 


הם מקיימים טקס קצר ומניחים זר פרחים בצד הנושא את שמותיהם.


המחווה היפה של ההנצחה מרגשת אותי אבל אני מתוסכלת מהתיעוד הלקוני. בדומה לארכיון גם כאן מצוינים רק שמות המשפחה, נטולי שם פרטי, הנרמז רק באות בודדת. 


למרות שאני מזהה שוב על האנדרטה את השם "וילקנס", שראיתי כבר בבית הקברות -  הקשר ביניהם נותר עבורי כתעלומה. זוהי רשימה שמית שלא מספרת את סיפורם של האנשים שהיו.


מה שנותן לי קצה חוט לפתרון התעלומה הן אבני נגף זהובות, שנועדו לעשות בדיוק זאת.

Struikelstenen ("אבני הנגף" בהולנדית) הוא פרויקט בינלאומי מרגש המנציח את זכר האנשים שגורשו מביתם במלחה"ע ה-2 ומעולם לא שבו, באמצעות אבני זיכרון המקובעות במדרכה מול מה שהיה ביתם האחרון.

הפרויקט מכונה "אבני נגף" כי אבני הזיכרון המוצבות על המדרכה מאלצות אותך להתכופף כדי לקרוא את הטקסט, ולהרכין ראשך מולן

על האבן הקטנה שגודלה 10 על 10 ס"מ - לוחית ברונזה זהובה הנושאת את שם האדם, שנת לידתו, התאריך והמקום בו מצא את מותו.


ההנצחה אינה רק עבור יהודים, כי אם עבור כל קורבנות הנאצים: צוענים, אסירים פוליטיים, נכים והומוסקסואליים - שאת חייהם וזכרם ניסו להכחיד.

"בעזרת פרויקט זה - אף אדם לא ישכח" אומר גונטר דמניג (Gunter Demnig) אמן גרמני יוזם הפרויקט, כשהוא מצטט באופן מפתיע דווקא מהתלמוד -       
"אדם נשכח רק כאשר שמו נשכח".

אבני ההנצחה מול הבתים מחזירות לחיים את זכרם של האנשים שחיו בהםהם מעניקות פנים לשמות הלקוניים. 

כל "אבן" מייצגת סיפור חיים שלם, עולם ומלואו, המוצג בפירוט באתר האינטרנט של הפרויקט. 



עד עתה כבר הונחו למעלה מ-57,000 לבני זיכרון ב-1600 ערים וכפרים ברחבי מדינות. 
23 מהם הונחו בשנה שעברה ב-9 כתובות בזיריקזיי.


כשאני נתקלת בפעם השלישית בשם וילקנס - הפעם בשלוש לבנים זהובות הנמצאות מול בית מגורים, אני מצליחה להבין מחישוב התאריכים שהמציבה האחרונה בבית הקברות, היא של אם המשפחה, אשר נחסכו ממנה זוועות המלחמה.

עכשיו אני כבר נכנסת לפרויקט משל עצמי: אני חוזרת לבית הקברות ומצלמת כל אחת מהמצבות ואז מאתרת ומצלמת את "אבני הנגף" הפזורות ברחבי זיריקזיי ולומדת את הסיפורים החבויים מאחורי השמות.
אני ממש עושה מיפוי ויזואלי של המשפחות והקשרים ביניהם, ובתהליך איטי נחשפים בפניי סיפורים מרגשים, המעידים על האנשים שחיו כאן ובעיקר על הסולידריות בקהילה הדוקה ומגובשת, שכולם בה קשורים ותומכים זה לזה.


הנה דוגמא או שתיים:

סיפורם של משפחת פרנק ווילנקר

בשנת 1861 מלכה פרנק, שהתאלמנה מבעלה, שמעון, נותרת לבדה עם שלושה ילדים צעירים, כשהקטן בן פחות משנה. 

כדי לעזור בפרנסת המשפחה עובר לגור עימם אברהם וילקנס, אז נער בן 13 שגר בסמוך. 

כמה שנים מאוחר יותר הוא מקבל אישור לפתוח קצבייה ומוכר בשר מחזית הבית, כששלושת הילדים: בתיה, אברהם וליאון עובדים יחד עמו. 



כשהוא מתבגר הוא מותיר את העסק בידי האחים, כדי להתחתן עם רגינה (כן, זו מהמציבה) ולהקים עמה משפחה משל עצמו. נולדים להם חמישה ילדים: סלמה, יצחק, לנה, הרמן ואדולף.

אברהם ורגינה ווילקנס
השנים חולפות. שני האחים לבית פרנק מתבגרים והולכים לעולמם, זה אחר זה, אך נקברים בצמידות. 


אחותם הבכורה, בתיה שנותרה ברווקותה כבר בת 73, והיא מעבירה את העסק חזרה לוילקנס, אותו נער שהקים אותו עשרות שנים קודם. והוא, כשכבר הגיע לגיל פנסיה בעצמו - מעביר אותו לבנו, יצחק, כדי שימשיך את דרכו.


יצחק כבר נשוי ואב לילדה, הנקראת כשמה של אמו האהובה: רגינה.  שנים ספורות לאחר לידת בתו, הולכת אמו לעולמה והיא נקברת בבית הקברות היהודי בזיריקזיי, מבלי שאף אחד יידע שזו תהיה המציבה האחרונה.

במרץ 1942 כולם מגורשים בכפייה לאמסטרדם, ומשם למחנות בפולין.
אברהם ומשפחתו מסתתרים באמסטרדם אך בעקבות הלשנה הם נעצרים ומגורשים בשנת 1943 לפולין. שני ילדיו, לנה והרמן, שהיו נשואים לגויים הצליחו להינצל. כל השאר נספו.

·       אברהם נרצח באושוויץ בשנת 1943 והוא בן 68
·       סלמה נרצחה בסוביבור בשנת 1943 והיא בת 39
·       אדולף נרצח בשנת 1944 אי שם בפולין והוא בן 29


·       יצחק נרצח בסוביבור בשנת 1943 והוא בת 38
·       אסטלה, אשתו נרצחה בסוביבור בשנת 1943 והיא בת 36
·       בתם, ברטה-רגינה נרצחה בסוביבור בשנת 1943 והיא בת 6


·       בתיה פרנק נרצחה בסוביבור בשנת 1943 והיא בת 84. מעולם לא נישאה.

סיפורן של האחיות לבית האומן
עוד סיפור שנגע ללבי הוא סיפורן של האחיות האומן.
הבכורה, גיז'ל, נשואה ליעקב, חייט מחונן שניהל מתפרה מצליחה בזיריקזיי, ולהם חמישה ילדים: סוזאנה, איזידור, רוזה, יוסף-ויקטור ופריץ-לאו הקטן. אחותה הצעירה לאורה נישאה לחנוך לאבזווסקי, ולהן 3 בנות: רוזה, בטסי וקלרה.


לאורה וחנוך ניהלו חנות סדקית, והתגוררו בדירה מעליה (ממש מול בית הקפה שישבתי בו). 


לאורה הייתה מארגנת תצוגות אופנה מוצלחות, שתרמו רבות להצלחתם. שתי המשפחות השתלבו היטב בחיים הטובים בזיריקזיי, אבל גם הם לא יכלו להימלט מגורלם.

שתי המשפחות מגורשות עם שאר יהודי העיר לאמסטרדם בשנת 1942, ומשם למחנות ההשמדה, שם הם נרצחים יחד עם ילדיהם:

·       ג'יזל נרצחה באושוויץ בשנת 1942 והיא בת 44
·       סוזאנה נרצחה באושוויץ בשנת 1942 והיא בת 18
·       רוזה נרצחה באושוויץ בשנת 1942 והיא בת 15
·       יוסף ויקטור נרצח באושוויץ בשנת 1942 והוא בן 12
·       פריץ ליאו נרצח בשנת 1942 והוא בן 6 בלבד.
·       איזידור נרצח בסוביבור בשנת 1943 והוא בן 18.
·       האב יעקב נרצח בשנת 1944 במרכז אירופה.


 גם האחות, לאורה  מגורשת עם כל משפחתה לאמסטרדם. הם מצליחים למצוא מסתור אך נתפסים ומועברים למחנות ההשמדה בפולין.  

·       לאורה נרצחה בסוביבור בשנת 1943 והיא בת 48
·       בטסי נפטרה בשנת 1945 במחנה סמוך לבוכנוואלד והיא בת 24
·       רוזה נרצחה באושוויץ בשנת 1943 היא בת 20.


הניצולים היחידים הם חנוך ובתו, קלרה - אשר בתום המלחמה חוזרים לגור בזיריקזיי, וכל אחד מהם נישא ומקים משפחה.

את זוועות המלחמה לא ניתן לשנות עוד, מלבד לזכור ולהזכיר, שוב ושוב, מדור לדור.
אבל לא בכך נגמר סיפורה של הקהילה היהודית בזיריקזיי.
באופן אירוני, דווקא בבית הקברות, מעון המתים, מתעורר ומתחדש הקיום היהודי.

אמנדה הוגרוורסט, (ובשמה היהודי: רבקה) חברת הקהילה היהודית בזיילנד מבקשת להיקבר יחד עם אבותיה בבית הקברות היהודי. 


במסעה האחרון בתאריך 18.5.2014היא הובאה לקבורה בטקס מרגש בו נכחו בני משפחתה, שכנים ובני הקהילה היהודית בזיילנד


ובכך הוכיחה בדרכה הצנועה הפשוטה, דווקא בבית הקברות, כי
עם ישראל חי! 


15 תגובות:

  1. תשובות
    1. תודה רבקה, זה מסוג הדברים שאני לא מתכננת, אבל ברגע שהסקרנות שלי מתעוררת - אי אפשר לעצור...

      מחק
  2. תשובות
    1. תודה, יעל...
      אני רגילה לתעד תרבויות אחרות - וכשמגיע לעם שלך, לשורשים שלך - זה מרגש שבעתיים!

      מחק
  3. מרגש! אהבתי את עבודת המחקר שהתחילה בעוגיית קינמון והסתיימה באבני הנגף

    השבמחק
    תשובות
    1. לפעמים משהו קטן ויומיומי פותח לנו סיפור מדהים...
      מי כמוך יודע...

      מחק
  4. והכל מעוגייה אחת. אני עדיין לא מבינה איך עשית את כל החיבורים האלה והצלחת להגיע לכל כך הרבה מידע, אבל המסע שלך בזיקרזי מרגש מאוד ונותן המון כבוד לקהילה היהודית הקטנה.

    השבמחק
    תשובות
    1. במיוחד בשבילך, אני מוסיפה לבלוג את הנייר שימחיש לך את כל ההיקשים והחיבורים.
      כעיקרון, ישבתי ורשמתי את כל הפרטים שהיו על כל המציבות, אח"כ לקחתי את הפרטים של המגורשים משנת 1943, ועם הסיפורים שלהם התחלתי להצליב מידע ולנסות ליצור קישורים.
      תודה לאל שיש לנו אפשרות לתרגם באינטרנט, כי אחרת ההולנדית הייתה שוברת אותי קודם....

      מחק
  5. מדהים. ממש. את יכולה להחליף את צופית גרנט...:)
    מרגש מאוד

    השבמחק
    תשובות
    1. אני אשאיר לה את שלה, ואשאר בשלי.
      חבשושית זה לא פחות מותג... :-)

      מחק
  6. מרגש מאדדדד...תודה על השיתוף...החקירה שערכת מקיפה ומאד מרגשת...

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה לך, יקירתי, התגובות שלכם פשוט ממלאות את לבי

      מחק
  7. לא יאומן, התחלת בביס "בעוגיה יהודית" והיגעת עד לשמות הניספים באבני הנגף. מרתק מאד !

    השבמחק
    תשובות
    1. אני רוצה עכשיו לאתר את מי שנשאר או קרובי משפחתם. ברומניה איתרתי בית קברות יהודי נטוש בשדה והדבר שהכי ריגש אותי היה התגובות של הנכדים/ נינים שזיהו את הקבר של בני משפחתם, שמעולם לא ראו...

      מחק
  8. רוית שלום,נתקלתי היום במקרה בבלוג שלך,מרגש ומרתק.רעייתי נולדה בפלשתינה בשנת 1947 חודש לאחר שהוריה עלו ארצה.במאי בשנה הבאה אנו יוצאים למשא שורשים להולנד עם ארבעת אחיה בעקבות הוריה.משפחת אביה מאמסטרדם, ואילו אמה נולדה באינדונזיה [קולוניה הולנדית ].
    אנו מתכננים גם לקבוע "אבן נגף"ליד בית הסבא והסבתא שניספו בסוביבור.

    השבמחק